מאמרים

מכירים את המשל על הפיל והיתד?

היו היה סיפור על פיל ענק בקרקס קטן שהיה קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה.

היתד הייתה עשויה מעץ, לא גדולה, כאשר רק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

אז מה בעצם מחזיק את הפיל הענק באותה נקודה?

הפיל הענק הזה, היה בעבר פילפלון קטן ומאז גילו הצעיר הוא היה קשור לאותה יתד.

בצעירותו, למשך לא מעט זמן, הוא דחף, משך, הזיע ועשה כל שביכולתו על מנת להשתחרר, אך זה היה לשווא, אז היתד היה חזקה ממנו.

הגיע יום בו הפילון השלים עם המצב, נכנע לגורלו והפסיק לנסות להשתחרר מהיתד.

הוא האמין שהוא אינו יכול וזכר רק את אי היכולת שלו להשתחרר מהיתד.

הדבר הנורא בכל הסיפור הוא שהוא מעולם לא הטיל ספק בחוסר היכולת שלו, הוא פשוט מעולם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש.

מה שאני לקחתי מהמשל הזה הוא לעולם לא לוותר על החלומות שלנו ולא להטיל ספק ביכולות שלנו.

מה אתם לקחתם מהמשל?

לפעמים הילד שלכם יכול לנחש שאתם גאים בו, אם שיחק יפה, סידר אחריו, הכין מטלות, התנהג יפה וכדומה.

אם אתם גאים בו, גם אם אתם חושבים שהוא כבר יודע, תאמרו לו את זה, לא משנה באיזה גיל.

תנו דגש למעשה ותאמרו שעל הדבר הזה אתם גאים בו ממש.

אין ספק שגם אם הוא חושב ומרגיש, זה מדהים, מחזק ומעצים גם לשמוע- למילים שלנו יש כוח.

חזקו את הילדים שלכם.

תאמרו להם כמה אתם גאים בהם.

כמה פעמים רציתם להקדיש זמן איכות לקטנטנים שלכם ובפועל לא הצלחתם להיות בנוכחות מלאה בסיטואציה?

טלפון שלא מפסיק לצלצל

התראות מהמייל

גלילה בסלולרי

ועוד שלל גירויים נוספים

שהסיתו אתכם מהמטרה האמיתית

נסו למצוא את הזמן המיטבי ביותר ביום עבורכם ועבורם

שבו תוכלו לתת להם את מלוא תשומת הלב

זמן שהוא רק שלכם

הסירו את הגירויים שעלולים להפריע

ופשוט תהיו נינוחים ובנוכחות מלאה מולם

זכרו להיות שם בהיבט הפיזי לא בהכרח אומר שאתם באמת נוכחים בסופו של יום הזמן הזה יקר מפז לשני הצדדים

לפני יותר מעשור, מיד אחרי צבא רציתי להתחיל ללמוד את אחד ממקצועות הטיפול , כאשר הסביבה הקרובה שלי מהר מאוד הורידה אותי מזה- "אין בזה פרנסה גבוהה", " את רגישה מידי לזה" ואכן בזמנו באמת הקשבתי ונרשמתי לתואר אחר בו ההצלחה שלי הייתה כמעט בטוחה.

אך למרות ההצלחה שלי בתחום אחר, תחום הטיפול לא הפסיק לבעור בי.

ושוב לפני כמה שנים, כשהודעתי לסביבתי הקרובה שאני שוקלת להתפטר מעבודתי הנוכחית והיציבה, לעשות הסבת מקצוע בגילי המופלג ובעתיד להיות עצמאית, ראיתי את החשש בעיניים, בקולם ובמילים שלהם.

"להיות עצמאית בימינו זה לא קל ולא יציב. פה יש לך יציבות תעסוקתית, יכולות קידום, את טובה בעבודה הזו, אז אולי תחשבי על זה עוד קצת?"

ועוד שלל משפטים דומים

ידעתי שהם מאמינים בי ואומרים זאת מתוך דאגה כלפי והחשש שמא לא אסתדר בעולם העצמאיים.

לקחתי את המילים הללו לתשומת ליבי, ואיתן גם החשש שכבר היה, גבר.

אך מה שהיה שונה הפעם היה שאכן הקשבתי לדעתם אבל בסופו של דבר, יחד עם אומץ רב, החלטתי סוף סוף להקשיב לעצמי וללכת אחרי הלב.

וכשהלב נמצא במקום שלם, אתה מרגיש בצמיחה, בידיעה שאתה במקום הנכון ובעבודה קשה הדברים בסוף מסתדרים.

לפעמים הסביבה התומכת שלנו, מתוך רצון להעלאת המוטיבציה שלנו או מתוך הגנה ודאגה לנו, יכולה, שלא בכוונה, לתת לנו תחושה הפוכה ממה שהתכוונה.

כמו למשל לומר - " בזה אתה לא תצליח", " את יכולה יותר מזה" , "אתה לא יכול" וכדומה, משפטים אשר יכולים להשפיע על האמונה שלנו כלפי עצמינו ואף ליצור פעולה הפוכה ומחשבות שליליות.

תקשיבו לבחירות ולהחלטות של הסובבים אתכם, תאמרו להם מילים מחזקות , מעוררות מוטיבציה וחיוביות , אפשרו להם לרדוף ולהגשים את החלומות שלהם ובעיקר תאמינו בהם.

מילה קטנה, משמעות גדולה!

כל אחד צריך לפחות אדם אחד שיאמין בו

מיוחד לקראת השנה החדשה ובכלל,

מכירים את התשובות הקצרות האלה כשאתם שואלים את ילדיכם שאלות והם עונים לכם ב- "כן/לא", "כיף", "סבבה" וכדומה?

לא מזמן, מספר מכרים שאלו אותי לגבי התקשורת המורחבת שיש לי עם הקטנטנים.

העניין לדעתי הוא די פשוט,

מעבר לכך שמומלץ לפתח שיח גם בדברים שמעניינים אותם, בלזכור דברים שאמרו לנו בעבר ולהיות קשובים להם באמת,

יש את דרך שאילת השאלות,

בשביל לקבל תשובה רחבה יותר צריך לשאול כמה שיותר שאלות פתוחות,

למשל- "איך הרגשת במשחק הכדורגל היום?", "מה למדתם בשיעור כישורי חיים?"..

גם אם בהתחלה הם ימשיכו לענות תשובות קצרות, לאט לאט, אם נכוון לכך, הם יתחילו להרחיב יותר.

ואין כיף גדול מזה כמו לנהל שיח פורה עם ילדינו

לא מעט אני שומעת מהורים את החשש מהחופש הגדול.

החופש הגדול בהחלט יכול להיות תקופה מאוד מאתגרת- תקופה ארוכה ללא מסגרות, ימים שלמים בהם כל המשפחה יחד בבית, חיפוש אחר בייביסיטר ואטרקציות, הוצאות כלכליות גבוהות מהרגיל, חיפוש מתמיד להפגת השעמום, רצון לרצות את הילדים ועוד.

רוצה לנסות לעזור לכם עם מספר רעיונות:

* אם אתם מתכננים חופשה- סגרו אותה הרבה לפני תחילת הקיץ.

* שאלו את ילדיכם מה הם היו רוצים לעשות בחופש הגדול ואפילו תעשו רשימה יחד- גם הכנת הרשימה יכולה להפוך לפעילות משותפת נחמדה (לא חייבים כמובן לענות על כל דרישותיהם).

* ספרו להם מה אתם הייתם מצפים מהם בחופשת הקיץ (כמו למשל תרגול במתמטיקה).

* תכינו אותם לפני כל פעילות, ספרו להם מה הולך להתרחש, הכנה מוקדמת.

* שחררו מעט משגרת השנה לשגרת הקיץ, תהיו יותר גמישים איתם- אם לדוגמא הילד רוצה לישון מאוחר יותר או יותר משחקי מחשב וכדומה, כמובן בהתאם לגבולות שלכם.

* תנו להם גם להחליט בין כמה פעילויות שאתם מוכנים ללכת אליהם, תנו להם גם להציע רעיונות.

* אם על דברים מסוימים אתם אומרים להם שאסור להם, תאמרו להם גם מה מותר להם.

* תקדישו להם זמן איכות, תחזקו את האמונה שלהם בעצמם, פתחו איתם נושאי שיחה חדשים ותתקרבו אליהם יותר.

וכמובן, ההבנה הגדולה ששעמום לפעמים הוא לא הדבר הכי נורא ודווקא מהמקום "המשעמם" הזה, הילד, רוב הזמן, מוצא לבד איך להעסיק את עצמו, מעלה מחשבות, מפתח דמיון.

אני יודעת ששום דבר לא פשוט ליישום, אך נסו לעשות מהלימון הזה חתיכת לימונדה מתוקה.

נ.ב

תקף לכל ימות השנה

כשאמרו לי שפרפקציוניסטיות היא חרדה, הרגשתי כאילו מישהו מסתלבט עליי.

איך זה הגיוני? אני שבתור ילדה גאה בזה שאני פרפקציוניסטית, שמצטיינת, שחייבת לקבל ציונים גבוהים.

הרי אומרים את המילה הזו בראיונות עבודה.

מה קשור חרדה?

משהו פה לא הסתדר לי בהתחלה.

אך תאמינו או לא, זה אכן כך ועם השנים באמת נפל לי האסימון.

הרי מהי פרפקציוניסטיות? שאיפה לשלמות, פחד מכישלון, פחד מחוסר שלמות, פחד מלטעות.

ואז הבנתי.

הייתי באמת בחרדה כל הזמן, בתחושה שאסון יקרה אם לא אקבל את ה- 100 שלי.

האם יכלתי להיות השגית גם ללא החרדה? כנראה שכן.

אז למה לא לשחרר אותה בעצם?

עכשיו שלא תבינו לא נכון, אין שום פסול בהשגיות, רצון להצליח וקבלת ציונים גבוהים, העניין הוא במה קורה אם לא ומה מלווה בכך.

אצלי למשל החרדה באה ליד ביטוי בדימוי עצמי נמוך, אם אני לא אקבל ציון גבוה, אני לא מספיק טובה, אני גרועה, אני לא אצליח בשום דבר.

האם נכון?

לא.

אין דבר כזה שלמות, יש רצון להשתפר, להתפתח, לצמוח ויש להיות שלם עם עצמך.

אך אם לא נכשל אף פעם, איך נדע באמת להעריך את ההצלחה?

יש מישהו שלא נכשל או טעה בחיים?

אפילו ממציא הנורה החשמלית נכשל כל כך הרבה פעמיים עד שהצליח לאחר 4 שנים של ניסיונות ויותר מ-2000 ניסיונות בחומרים שונים.

חלק מהחיים זה גם לא תמיד להצליח בהכל וההבנה שזה תקין ובסדר גמור.

צריך לדעת ללמוד להכיל גם כשלון וגם הצלחה.

אנחנו באמת נכשל כשאנחנו נמנע ונפסיק לנסות.

אנחנו אנושיים ומותר לנו לטעות.

לא נורא או שכן נורא בעצם?

לפעמים אנחנו אומרים דברים בלי לשים לב, מתוך אינסטינקט וכמובן בלי כוונה רעה, אלא מתוך רצון להגן ולשמור על הילד שלנו, כאשר אנחנו בטעות יכולים לגרום לילד לחוש הפוך- ביטול רגשותיו.

למה אני מתכוונת?

אני אתן לכם דוגמא, הילד שיחק בגינה, נפל/קיבל מכה, ראשית- לא ישר להילחץ ולהלחיץ את הילד יותר מפני שאנחנו נלחצנו, שנית וחשוב לא פחות- להפחית בצמד המילים "לא נורא", מפני שכרגע, עבור הילד זה כן נורא. עדיף להשתמש במילים כמו "אתה צודק, זה כואב/לא נעים לך עכשיו, אני מבין/רואה, בוא נשטוף ידיים/נשים פלסטר, זה יעבור, מותר לבכות". להשתמש יותר במילים של הרגעה, הקשבה, הבנה והכלה.

זה נותן לילד הרגשה שמבינים אותו ואת תחושותיו, שמותר לו להרגיש, מותר לו לבכות ובמיוחד שלא מבטלים את הרגש שלו, אלא להפך- מתייחסים ומבינים אותו.

דבר שיעזור לו כמובן בהמשך כל חייו!

בואו נדון רגע על תיאור ששמעתי לא פעם - #"גיל שנתיים הנורא", מעין גיל ההתבגרות של הקטנטנים.

התקפי זעם, השתטחויות על הרצפה, חוסר יכולת דחיית סיפוקים, מצבי רוח משתנים וקיצוניים, רצון להכל כאן ועכשיו ולבד, מוכר לכם?

סביב גיל השנתיים הפעוט לומד לתקשר, לדבר, לפתח עצמאות, בוחן את הסביבה, בודק גבולות, הוא מתחיל להביע את עצמו טוב יותר ולפתח את הזהות שלו כאדם בפני עצמו.

אז איך מתינוק קטן וחמוד ודווקא עכשיו כשהוא מתפתח וגדל, הוא הופך עצבני יותר?

הפער הזה נוצר מכיוון שהוא עוד קטן ותלוי באחר, עדיין לא יכול לעשות הכל באופן עצמאי וכמובן שלא כל רצונותיו מתואמים ליכולות שלו בשלב זה, דבר שעלול להוביל אצלו לתחושת תסכול וכתוצאה מכך אף להתקפי הזעם.

יש מספר דרכים להתמודד עם התנהגות זו, כמו הכלה והצבת גבולות ברורים ובעיקר הידיעה שזהו סך הכל שלב בהתפתחות וגם הוא יעבור

כשהייתי בשנה הראשונה בחטיבת הביניים,

אני חושבת שהייתי הילדה הראשונה בשכבה שההורים שלה עמדו להתגרש

מלא שינויים בשנה אחת

מעבר בית ספר, חגיגות בת המצווה, מעבר דירה ושינוי התא המשפחתי

לא כל כך ידעתי להסביר מה זה אומר

חוץ מזה שנעבור בית ולא נגור כולנו יחד יותר

אני גם לא זוכרת איך בדיוק הרגשתי בתוך כל הדבר הזה

האם האשמתי את עצמי? כעסתי? הייתי עצובה? בודדה?

כנראה שהרגשתי את הכל יחד

הייתי רק ילדה

שחלמה שהתא המשפחתי שלה ישאר שלם

יש הטוענים

שיש פנטזיה נצחית לילדים להורים גרושים

והיא, איך לא, שיבוא יום והם יחזרו להיות יחד

אני מאמינה שבעבר זו בדיוק הפנטזיה שהיתה לי

ואולי גם עדיין

למרות שכבר עברו מעל 20 שנה

ולמרות שאני יודעת שאין סיכוי שהפנטזיה הזו תתממש

אני יכולה לשתף אתכם

שמעולם הורה אחד לא הסית כלפי ההורה השני

אפילו להפך

ושהם ניסו להקל עלינו בסיטואציה המורכבת הזו כמה שניתן

והיום אני יכולה להגיד

שההורים שלי לא התגרשו סתם

זה לא היה מעשה פזיז

זה אחרי שנים של חוסר רצון לוותר על האחדות והמשפחתיות

אך בחיים, התוכניות לא תמיד מתממשות כפי שדמיינו

וצריך לדעת להתמודד גם עם שינויים ודברים לא צפויים

כשהתא המשפחתי והמוכר שלך מתפרק

זה משפיע, אין ספק

ואם נדע לעשות את זה בצורה נכונה יותר

זה עשוי להשפיע פחות

ולפעמים, למרות הקושי

זה הדבר הנכון יותר עבור הילדים

עבור ההורים

עבור כל המשפחה

הורים מאושרים לילדים מאושרים

ושלא תבינו לא נכון

אני חלילה לא בעד גירושים

אבל עם כבר הגעתם להחלטה הקשה הזו

שאני מקווה שנעשתה בכובד ראש ואחרי רצון לשקם

שתדעו לעשות זאת בדרך הכי טובה עבור כלל המשפחה

אז מה הוא בכלל רגש?
האמת היא שיש מגוון רחב של הגדרות למונח זה, כאשר ההגדרה הפשוטה לדעתי היא שהרגש הוא #תחושה נפשית.
בכל הנוגע לרגשות ותחושות ,אני ממליצה בחום רב להסביר לילדכם ולתת שם ומקום לקשת הרגשות שהם חווים, למשל כשהילד בוכה- "האם אתה עצבני/עצוב/כועס/מתוסכל/מובך/לחוץ/בודד?" וכדומה, כך גם לגבי הרגשות החיוביים כמובן- "האם אתה שמח/מתלהב/מופתע/מתרגש/מרגיש חיבה/שייכות?" וכדומה.
מאוד חשוב לתת ביטוי, מקום והבנה ספציפית של אותו רגש שהילד חווה, דבר המקל על התקשורת בין ההורים לילדים ומוביל להבנה מדוייקת יותר של רגשותיו והתנהגותו של הילד ובכך גם הגדלת היכולת שלנו לעזור לו ולהבין אותו  

פחות